יומן מסע בפולין

יומן מסע לפולין – סתיו 2018

IMG_4065
המשלחת בכניסה לאוושויץ 1
 

יומן מסע –  אביב גפן

והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה

אינספור שבילים ויציאה
רושם בתוך יומן מסע
להתערבב ולא להיבלע
רושם בתוך יומן מסע

מגע הרוך גובר על המכה
רושם בתוך יומן מסע
כולנו עשויים אבק של אהבה
רושם בתוך יומן מסע

מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבינתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול את השאלות…

בסתיו 2018 היתה לי הזכות לצאת למסע לפולין עם בתי וחבריה לתיכון. זכות וחובה. אני בת הדור שלא יצא לפולין בנעוריו. המסעות  התחילו רק שנים אחר כך. אני מאלה שלמדו על השואה דרך סיפורים, סרטים ועדויות. לא הייתי היכן שקרו הדברים וזה בער בי. רציתי לראות ולחוות את המקום. את אדמה. כמה שניתן. במשך השנים אמנם בקרתי באופן עצמאי באתרים שונים שקשורים בשואת יהודי אירופה, אבל זה לא היה זה. הרגשתי שחסרה לי התמונה השלמה. חסרה לי תחושת השייכות, האחווה, השיתוף שנוצרת כשיוצרים למסע כזה בקבוצה. אני מביאה את הרשמים, התמונות והקולות שליוו אותנו במסע בן שבעה ימים. לא כתבתי מיד עם שובנו. לקח לי זמן לעבד את החוויות והתחושות. ממרחק הזמן אני מרגישה שהיה זה מסע לחיים. לעבר, להווה ולעתיד. תודה על הזכות.

 

היום הראשון למסע- קטוביץ, פלאשוב, פודגוז'ה – גטו קרקוב 

אחרי לילה לבן נוחתים בקטוביץ. טיסת לילה במטוס מלא בני נוער היא חוויה אחרת. לטוב ולרע. כל השבוע הזה יהיה חוויה אחרת. השדה בקטוביץ קטן ואחרי התארגנות וספירת התלמידים עולים לאוטובוסים. עוד נתרגל לספור כאן כל כך הרבה פעמים. ריטואל קבוע. זו פעם ראשונה שאני מלווה משלחת של בני נוער במשך שבוע שלם. מכירה קצת יותר מקרוב את עולמם החברתי.  חולפים בקטוביץ והיא לא מרשימה. שיכונים אפורים מקבלים את פנינו. הכבישים רחבי ידיים וטובים והרבה ירוק צהוב של תחילת שלכת ניבט. יפה פולין. כבר רואים את זה. ככה מתחיל דיסוננס.

האתר הראשון בו אנו מבקרים הוא פלאשוב – Płaszów. 

אל האתר בפלאשוב
פלאשוב

פלאשוב היה מחנה שפעל ליד העיר קרקוב משנת 1942. אסירים כשירים לעבודה הועברו אליו מגטו קרקוב. המחנה הוקם על שטחם של שני בתי קברות יהודים והוא תפקד כמחנה עבודה לתעשיית צבאית וחציבת אבנים. בתוך המחנה היה תת מחנה ששמש את העובדים עבור שינדלר. הצפיפות במחנה היתה גבוהה ושיעור התמותה ממחלות היה גבוה ביותר. מפקד המחנה אמון גת ואשת האס. אס. אורלובסקי נודעו באכזריותם ובעונשים הסדיסטים שהפעילו. רבים מהאסירים מצאו מותם במטווחי ירי ואלה ששרדו בתנאים הקשים, הובלו בצעת מוות לאוושויץ בינואר 1945. תנאי החיים במחנה מתוארים יפה בסרט רשימת שינדלר.  (סיכום מתוך ויקיפדיה)

אנחנו מגיעים ובמקום שהיה המחנה נטוע היום פארק יפה על גבעה מוריקה. מלבד האנדרטה הגדולה והמרגשת לזכר אלה שנספו, אין כאן דבר. מעבר לכביש בתי מגורים. אנשים מטיילים בפארק עם כלבים, וילדים משחקים בו כמו בכל פארק רגיל. נהנים מצבעי השלכת. יפה פה. אי אפשר לומר שלא. הם מסתכלים עלינו ואני מעיפה מבט לעברם. מעניין אותי אם הם יודעים מה קרה כאן. אם איפה שהוא בזכרון הפרטי שלהם הדבר קיים. המדריכה שלנו חוה מפליאה לספר ומה שהיה כאן קורם עור וגידים. דמעות ראשונות עולות. עוד נבכה הרבה במסע הזה. כמו שלא בכינו מעולם.

פלאשוב היום
כאן היה מחנה פלאשוב
 
האנדרטה
אנדרטה בפלשוב

אחר כך הח'ברה שלנו מקבלים כמה דקות של הפסקה. תוך רגע הם שוב הופכים לבני נוער רגילים שנהנים להצטלם בפארק היפה. חייבים לפרוק. אי אפשר להכיל הרבה צער לאורך זמן. דיסוננס ראשון. היו כאן חיים, היו כאן זוועות ויש עכשיו חיים. אחרים.

שלכת 2
שלכת בפלאשוב
 

ממשיכים לקרקוב, לרובע היהודי. הרובע היהודי נקרא קאז'ימייז'. יש בו 3 בתי כנסת יפים ובית עלמין עתיק ומיוחד. עד המלחמה חיו היהודים בכל חלקי העיר ולאו דוקא ברובע הזה. כיום הרובע היהודי הוא אתר תיירות פופולרי. הוא יפה ושמור. מלבד האתרים ההיסטורים נפתחו בו חנויות, בתי קפה ומסעדות עם צביון יהודי / ישראלי והוא מושך תיירות רבה. בזמן מלחמת העולם השניה רוכזו היהודים ברובע הדרומי – פודגוז'ה. שם הוקם הגטו.

רובע חהודי
הרובע היהודי
 

אנחנו מבקרים בבית הכנסת של הרמ"א ובבית העלמין. בית הכנסת, שנבנה במאה ה 16, היה בית הכנסת השני שהוקם בעיר ולכן נקרא החדש למרות שאינו חדש כלל. הוא קטן ואינטימי.

בית הכנסת החדש
בית הכנסת

בית הקברות נמצא בסמוך לבית הכנסת. זה אחד מבתי הקברות העתיקים בפולין. בזמן הכיבוש הנאצי, נהרס בית הקברות והשתמשו באבני המצבות לריצוף. רק 20 מצבות מקוריות נותרו בו ביניהן מצבת הרמ"א – רבי משה איסרליש. בית הקברות שופץ לאחר המלחמה. 

בית הקברות
בית הקברות – קרקוב
 

ממשיכים לבית הכנסת טמפל שמזכיר במעט כנסיה. חלל גבוה, פאר והדר. חלונות ויטראז' מעטרים אותו. זהו בית כנסת רפורמי שנבנה במאה ה 19. בית הכנסת נפגע בזמן המלחמה ובשנות ה 90 שופץ. יפה פה. אנו יושבים ושומעים עוד על חיי הקהילה.

טמפל
בית הכנסת טמפל
 

צועדים אל המקום בו היה הגטו ברובע פודגוז'ה. העייפות של היום והלילה ניכרת. בדרכנו עוברים על גשר יפה. גשר קלאדקה אוגקה – Kładka Ojca שעובר מעל לנהר הויסלה. מנעולי אהבה קשורים אליו. דמויות של ספורטאים מעטרות אותו. המקום פוטוגני והילדים שלנו מתעוררים ומצטלמים כאן. ההפוגות הללו חיוניות. קשה לשמור על ריכוז וצער לאורך כל היום.

גשר הספורטאים
הגשר
 

עוברים על פני מוזיאון שינדלר ולא נכנסים. לא הפעם. מגיעים אל האומשלגפלאץ – כיכר השילוחים של הגטו. הגטו פעל כאזור סגור בשנים 1941-1943. עם חיסולו היהודים נשלחו מכאן לבלז'ץ ולאוושויץ. היום מוצבים בכיכר כסאות ריקים. זו האנדרטה לזכר יהודי הגטו שנאספו מכאן בזריזות וחפציהם נותרו מוטלים בכיכר.

כיכר הכסאות
אנדרטת הכסאות הריקים
 

בשעת ערב מגיעים אל המלון בו נתארח יומיים. ארוחת ערב ושיחת סיכום יום. זה יהיה נוהל קבוע כמעט בכל ערב. זמן לעבד רגשות ומחשבות.

"רכושו האמיתי של האדם הוא זכרונו. בשום דבר אחר אינו כה עשיר או כה עני" (אלכסנדר סמית)

 

היום השני למסע-  אושוויץ – בירקנאו

בבוקר אנו יוצאים לכוון מחנה אוושויץ בירקנאו. זה שנחשב התופת. לובשים את החולצות הלבנות. חולצות המסע שלבשנו בכל אתר בו הנוער ערך טקס. התלמידים התכוננו למסע הזה במשך יותר מחצי שנה ולקחו אחריות על עריכת טקסים מושקעים באתרים השונים.

מאד חששתי מהביקור שם. המועקה מלווה אותנו מהבוקר. 60 ק"מ מפרידים בין קרקוב לאוושויץ. הדרך עוברת בנופים יפים. השמש זורחת והיום בהיר. חולפים על פני התחנה באושוויינצ'ים העיר. תחנה רגילה. אנשים יוצאים ובאים בה. שלט צבעוני מקבל את פניהם. אי אפשר להתחמק ממחשבה על רכבות בימים אחרים.

מחנה אוושויץ בירקנאו היה הגדול במחנות הריכוז וההשמדה שהוקמו בפולין. אנו מתחילים בביקור בבירקנאו – אושוויץ 2. כאן נעשתה רוב ההשמדה. יותר ממיליון יהודים הומתו פה בתאי הגזים. תמונת מסילת הרכבת הארוכה שנכנסה בשער הגדול הפכו אחד מסמלי השואה. גם אנחנו צועדים לאורך המסילה. נושאים את דגלי המדינה. אי אפשר שלא להתרגש ולהצטמרר.

צועדים
צועדים
אני
בכניסה

אחר כך מבקרים בצריפים. המחנה חולק למחנה נשים ומחנה גברים. הצריפים ריקים אבל שמורים היטב. אפשר לחוש את הניכור, הצפיפות, הקור והיאוש של אלה שלנו כאן. באחד הצריפים נתלו תמונות שצייר אחד המדריכים עבור הילדים בנסיון לשעשע אותם מעט.

צריפי המחנה
צריפים
דרגשי שינה
דרגשי שינה
ציורי קיר
ציורים לילדים

החורים האלה הם בתי הכסא. חורים חורים בשורות ארוכות. ראו את הצפיפות. במקום שבו יש אובדן זהות אין מה לדבר על פרטיות.

המחראות
המחראה

הילדים עורכים טקס מרגש. אחד מהם קורא עדות של סבו שניצל מהמחנה. חברתה של בתי קוראת עדות מצמררת של סבתה. אני מדליקה נרות לזכרם של בני משפחתנו שניספו בשואה. פה מתפרקים בפעם הראשונה. יהיו פעמים נוספות. כל אחד בנקודת הזמן שלו. מרגש לראות איך הילדים שלנו תומכים זה בזה. עוזרים. נותנים כתף.

הטקס בבירקנאו
טקס בבירקנאו

ארוחת צהריים מאולתרת בשדה בין בירקנאו לאוושויץ. השמש מלטפת ומחממת ולרגע מאד נעים לשבת כאן. בהפסקות אנחנו מצליחים להתנתק. לדבר גם על דברי חולין. אני נהנית לראות את  משובת הנעורים. הצחוק. הנורמליות. אחרת אי אפשר היה לשאת את זה.

ממשיכים אל אוושויץ 1. ביתני האבן גדולים ואפורים. השלט "העבודה משחררת" מקבל את פני  הבאים. מסביב לביתנים גדר חשמלית כפולה ומגדלי שמירה. עוד פנימה גדר רגילה. אלה שניסו לברוח או להתאבד, נתקלו קודם בגדר הרגילה ונעצרו לפני הגדר החשמלית. גם זכות הבחירה למות נלקחה מהם.

אוושויץ ביתנים
אוושויץ 1
העבודה משחררת
העבודה משחררת?
גדרות
גדרות

היום יש כאן מוזיאון ומרכז הנצחה. בחלונות התצוגה שבמוזיאון ערימות ערימות. ערימת נעליים, גפיים תותבות, משקפיים, שיער, שיניים. מראה קשה. הכמויות בלתי נתפסות וזו רק מדגמית ממה שאספו הגרמנים ונמצא כאן עם שחרור המחנה.

באושוויץ 1
נגה במוזיאון

בביתן 27 תערוכה לזכר הילדים שנספו בשואה. ציורי ילדים מתקופת השואה נאספו לתערוכה מרגשת. ציורים נאיביים. חלקם מעולמות הפנטזיה וחלקם מציירים מציאות עגומה של געגועים, פחד וכאב.

בביתן אחר ספרי ענק. רשימות רשימות של כל הנספים. יש ילדים שמצליחים לאתר את שמות הקרובים להם ברשימות הארוכות.

מחפשים שמות
רשימות השמות

בין ביתן 10 ל 11 עומד קיר המוות. כאן הוצאו להורג אלפי אנשים ביריה. אלה שנענשו עונש פומבי ומהיר. בביתן הקרמטוריום אפשר לראות את כל שלבי ההשמדה. חדר ההתפשטות, המקלחות בהן הוזרם גז ההשמדה ציקלון B, והמשרפה אליה השליכו את הגופות.

קיר הירי
קיר המוות

בחדר קטן אנחנו יושבים. כל המשלחת יחד. מי שקרוביו נספו בשואה מזכיר אותם במשפט. עוד טקס זכרון משותף. הביקור קשה מאד, אבל המקום שמשמש מוזיאון קצת סטרילי. היו מקומות אחרים, עירומים יותר, שריגשו יותר ואולי זה אישי.

 

 

היום השלישי למסע –  קרקוב – זביליטובסקה גורה

בבוקר עוזבים את בית המלון בקרקוב. לתלמידים יש תפקידים במסע הזה. הם מנקים את האוטובוס ודואגים להעביר ציוד ממנו אל בית המלון. אחד אחראי לריכוז מזוודות ויש כאלה שמחלקים צ'ופרים קטנים בנסיעה. ישנם תורני השכמה ויש שרושמים נוכחות בזמן ארוחת הבוקר. הימים ארוכים. אנחנו קמים מוקדם מאד והולכים לישון מאוחר. זה לא קל פיזית ונפשית והם עושים זאת בצורה מעוררת הערצה. הם בוגרים ושקולים ואין הפרות משמעת. בכלל. אני גאה בנוער שלנו. מגיע להם גם זמן חופשי. זמן להתאוורר מהמראות הקשים ואנחנו מקבלים הפסקות ריענון במשורה.

אז הבוקר הוא כזה. בתחילתו יש לנו סיור מודרך בקרקוב. הפעם דוקא בלי שום קשר לשואה או ליהדות ואחר כך זמן חופשי בעיר.  

קרקוב טיילת
מסיירים בקרקוב

מתחילים בואוול WAWEL – מתחם המצודה והקתדרלה. כאן, על גבעה שוכנת טירת ואוול שהיתה המעון הרשמי של מלכי פולין. פה נעשו הכתרות וכאן נקברו מלכים. בגבעה הזו היה המרכז השלטוני והדתי. בזמן מלחמת העולם השניה ישב כאן המושל הכללי של השטחים הכבושים בפולין, הנס פרנק והנאצים שדדו אוצרות שהיו במקום, כפי שעשו במקומות נוספים. הגבעה חולשת על הנהר והמראה פסטורלי מאד. לפני שעולים למתחם הואוול מטיילים קצת לאורך הנהר. על קו המים נמצאת מערת הדרקון- Smocza Jama. לפי האגדה כאן גר הדרקון  שהטיל מורא על העיר, עד שחוסל על ידי הנסיך קראקוס. אפשר לסייר במערה אבל אנחנו מסתפקים בלצפות בפסל הדרקון שיורק אש בכל עשר דקות. הילדים מנצלים את הזמן לצילומים משותפים. יפה כאן. אין מה לומר.

אוטובוס 3
אוטובוס 3
הדרגון
פסל הדרקון

 

 

אחרי ההדרכה במתחם הואוול, ממשיכים ברגל אל כיכר העיר העתיקה. יפה קרקוב. הכיכר גדולה ומרובעת. בצדה האחד המבנה הגדול והמרשים של הסוקניצה- שוק הבדים עם הקשתות היפות. בצד שני בזיליקת מריה הקדושה עם שני המגדלים המרשימים וכנסיית אלברט הקדוש העתיקה והיפה. אחרי הדרכה קצרה בכיכר הילדים מקבלים זמן חופשי. סביב הכיכר חנויות רשת רבות ורוב התלמידים הולכים לעשות קניות. זה בסדר. צריך גם פורקן כזה במסע. יש להם שעתיים וחצי ולא תאמינו כמה אפשר לקנות בזמן כה קצר.

קרקוב כיכר
כיכר העיר קרקוב
הסוקניצה
הסוקניצה- שוק הבדים

אני מניחה לביתי להסתובב עם חברותיה והולכת לטייל לבד. גם אני צריכה קצת שקט. בכלל, השתדלתי לאפשר לביתי לחוות את המסע עם בני גילה. היא לנה עם חברה בחדר אחד ואני בחדר נפרד. באוטובוס ישבתי קדימה, קרוב למדריכה, להסברים ולנופים כמו שאני אוהבת. הבת ישבה מאחור עם חבריה. היה גם מספיק זמן משותף. חושבת שהגענו לאיזון יפה.

מזכרות
ממזכרות במתחם ברביקן

אני מסיירת בכיכר. נכנסת למבנה הסוקניצה. עוברת בין חנויות המזכרות שמאכלסות אותו. אחר כך ממשיכה דרך רחוב פלורינסקה היפה אל עבר הברביקן. זהו מבנה צבאי עגול ומבוצר שנבנה במאה ה 15 כדי להגן על העיר. המבנה מסיבי ומרשים. מול הברביקן ניצב השער הפלוריאני. השער היחיד ששרד והוא נמצא כאן משנת 1300. לצידו חומות ומגדלים. המקום מאד מטופח. אמני רחוב, חנויות מזכרות ואמנות מעטרות את הרחוב. נעים לטייל כאן. קרקוב של היום יפה ושמורה. אחר כך, חוזרת לכוון הכיכר. מאחורי כנסיית אלברט הקדוש שוק רחוב נחמד. בתי קפה ודוכני מזון. אני יושבת באחד מהם לקפה ועוגה. מבקרת בכנסית אלברט הקדוש. הכנסייה הקטנה והעתיקה יפה במיוחד. ויטראז'ים מיוחדים לה. על הקתדרלה הגבוהה אני מוותרת. עוד קניתי מגפיים מעולים ומנת פסטה טעימה עבור הבת. ניצול זמן מצוין והרגשה של כמעט טיול רגיל. נורמליות.

 

השער
השער הפלוריאני
בכניסה לשער
מנגנים בקרקוב

 

זביליטובסקה גורה

על השחיטה/ ח.נ. ביאליק

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –
          וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!         

המעבר בין העיר החיננית קרקוב לאתר הזה קשה. אנחנו נוסעים מזרחה לכוון טרנוב. טרנוב היתה עיר עם אוכלוסייה יהודית גדולה. בתחילת המלחמה גרו כאן למעלה מ 25000 יהודים. היא אחת הערים הראשונות שנכבשו על ידי הנאצים בשנת 1939. היהודים הוגבלו בעיסוקם וחשבונותיהם הוקפאו. הם חויבו לשאת סרט לבן עם מגן דוד על הזרוע. מוסדות חינוך של הקהילה נסגרו, הוקם גטו ובתי כנסת נשרפו. בשנת 1942 החלו אקציות ההשמדה. ביוני 1942, נורו למוות למעלה מ 8000 מהם ביער בוצ'ינה שבזביליטובסקה גורה. המקום הזה הפך סמל לאכזריות ולרוע. הגרמנים כפו על הפולנים המקומיים לחפור בורות ביער. במשך מספר לילות הובילו לשם את היהודים, ירו בהם והשליכו לקברי אחים גדולים. 3 קברים של יהודים, 3 של פולנים ובור נוסף בו קבורים 800 ילדים. חלקם הושלכו לבור בעודם בחיים וכוסו בבטון ומלט. הקברים מסומנים על ידי גדרות. כחול לבורות היהודים, לבן לבורות הפולנים.

הדרך אל היער עוברת בכפר פולני טיפוסי ומנומנם. בתים צבעוניים ושלווים. חצרות מטופחות. אלה היו השכנים של הזוועה. האם ידעו בזמן אמת מה קורה כאן מתחת לאפם? האם שמעו את הצווחות בלילה? אולי אפילו השתתפו בטבח. אי אפשר שלא לחשוב על כך כשצועדים את כברת הדרך בין האוטובוס ליער.

צועדים בכפר
כפר פולני טיפוסי

הכניסה אל היער מרהיבה. עלי שלכת בצבעי צהוב כתום מכסים את האדמה. מי היה מאמין שכאלה זוועות התרחשו במקום כה פסטורלי. אנחנו יושבים ליד אחד הבורות ושומעים את סיפור המקום. את הבור של הילדים מקשטות בובות וצעצועים שהובאו לכאן לזכרם.

הכנהיסה
הכניסה ליער
ליד הבורות
ליד הבורות

אחר כך נערך טקס זכרון. מדליקים נרות. רבים מאתנו מתפרקים פה. אי אפשר לשאת את המקום. ביתי אינה בוכה. היא מאופקת. נראית מעט הלומה. "מה יש לי אמא?" היא אומרת. "למה הדמעות אינן באות"?. "חכי" אני אומרת. כל אחד מגיב אחרת. זה יבוא.

 

בור הילדים
בור הילדים
בטקס
בטקס

 

כך כתבתי בדף הפייסבוק שלי באותו ערב-                                                                   "המסע לפולין היום השלישי – יום של ניגודים וקיצוניות…
בחצי הראשון של היום הרגעות וכיף בקרקוב היפה. ביקור בגבעת ומצודת הואוול המשקיפה על הויסלה וזמן חופשי בכיכר העיר העתיקה למנוחה וקניות.

בחציו השני נסיעה לאזור ז׳שוב ביקור בזויליטובסקה גורה- בורות הירי.
במקום הפסטורלי הזה, בתוך יער קסום עטוף שלכת מרהיבה, נרצחו רבים מיהודי טרנוב, נורו בתוך בורות שחפרו הפולנים. רבים מהם ילדים רכים. חלקם הושלכו כחצץ ממשאיות שהובילו אותם לכאן, כוסו בסיד ונקברו בחיים. ״כי חבל לבזבז כדורים..״
דיסוננס בלתי נתפס בין יופי המקום למעשים ובין חצי היום הראשון לשני.
כאן היה קשה לרובנו אף יותר מבאוושויץ ובירקנאו."

שקיעה
שקיעה על יער זביליטובסקה גורה

לינה בעיר ז'שוב מזרחית לקרקוב. לנו כאן לילה אחד.

 

היום הרביעי למסעבית הכנסת בלנצוט ומיידנק 

בית הכנסת בלנצוט

״ תגידי את חושבת שאת הבת של הגראף פוטוצקי״? חלקכם אולי שמעו משפט זה בילדותם. זו הגרסה הפולנית של "הבת של רוטשילד" וסמל לעושר וממון רב.
את היום הרביעי התחלנו בבית הכנסת העתיק בלנצוט. בלנצוט היתה קהילה יהודית ותיקה עוד בימי הביניים. בעיר היה בית כנסת מעץ ששרת את יהודי המקום. בית הכנסת נשרף ובתחילת המאה ה 18 בנו במקומו את מבנה האבן הנוכחי.

בית כנסת חלל
חלל בית הכנסת

 

בית כנסת נראה כמבצר קטן עם קירות עבים. הוא בנוי בסגנון ברוק, מקושט ומיוחד מאד. הבימה עומדת ממש במרכזו, היא מוגבהת וניתן לעלות אליה משני צידיה. קהילת המקום נהנתה מחסותו של הגראף פוטוצקי, בן למשפחת אצולה פולנית שחיה באזור. הוא זה שממן את בניית בית הכנסת אחרי שהמקורי נשרף.

הבימה
הבימה היפה

במלחמת העולם השניה המבנה ניזוק בצורה קשה. בשנות ה 60 בסיוע הממשלה הפולנית החלו בשיקום בית הכנסת ושיחזור הציורים והתבליטים שעיטרו אותו. היום אין קהילה יהודית בעיר, אין מניין והמקום נפתח רק לביקורי משלחות.

קטעים מהתפילה
עטורים וקטעי תפילה

לאחר הביקור בבית הכנסת אנחנו ממשיכים בנסיעה ארוכה למיידנק. שעתיים וחצי של נסיעה לפנינו. באוטובוס מתפתח הווי יחודי של נסיעות ארוכות. חלקנו אוכלים, חלקנו מנמנמים. יש ששומעים מוזיקה ויש שמשחקים במשחקי חברה מאולתרים. בחלק מהנסיעות אנו רואים סרטים באורך מלא. כך למשל ראינו את 'רשימת שינדלר' ואת הסרט 'אשתו של שומר גן החיות'. חוה המדריכה מספרת לנו סיפורים ואנקדוטות מחיי הקהילות בפולין. לפעמים קצת נוזפת כשאין קשב מלא. לפעמים מתעלמת כי מבינה שיש גבול לספיגה.

אני ונגה בבית הכנתס
נגה ואני בבית הכנסת

 

מיידנק

"הנצח הוא רק אפר ואבק, שנים וכלום עוד לא נמחק" , יעקב גלעד

וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק
לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת
שָׁנִים וּכְלוּם עוֹד לֹא נִמְחַק.

בחלקו השני של היום מסע מטלטל לקהילה שהושמדה במיידנק. מחנה מיידנק הוקם ב 1941 בפקודתו של הימלר. בתחילה היה זה מחנה שבויים ומאוחר יותר הוסב למחנה ריכוז והשמדה. המחנה קרוב מאד ללובלין. 4 ק"מ ממרכזה. בנגוד למחנות אחרים, המחנה הזה נבנה על דרך המלך. לא הוחבא ביערות והיה קרוב מאד לבתי מגורים. אנו רואים אותם מעבר לכביש הגישה. היו עובדים שהגיעו לכאן לעבודת יום. סביב המחנה היו 18 מגדלי שמירה גבוהים שנראו למרחוק. לא יתכן שהגרים בסמיכות לא ידעו, ראו ושמעו את הקורה כאן. על כך מופנית ביקורת קשה כלפי הציבור הפולני.

נכנסים למיידנק
נכנסים למיידנק
מיידנק
מיידנק – מגדלים וגדרות

באמצעות העובדים היומיים הוברחו מהמחנה מכתבים של אסירי המחנה. רבים מהמכתבים שרדו, נמצאים היום במוזיאון ולכן המידע על המחנה יחסית רב. כאן היתה מכונת השמדה משוכללת במיוחד. בין בשנים 1942 ל 1944 הומתו פה למעלה מ 200,000 אנשים. רובם בתאי הגזים. רובם נרצחו מיד עם הגעתם. המבנים במחנה שמורים ואפשר להתרשם ולדמיין היטב את התנאים. שמענו את סיפור המחנה, עברנו בין תאי הגזים, המשרפות, הר האפר העצום ובורות הירי. זה היה מחנה בו האכזריות והרוע היו קשים במיוחד.

הר האפר
הר האפר העצום

כאן שמענו סיפורה של הלינה בירנבאום ילדה בת 13 ששרדה יחידה ממשפחתה. הלינה היא סופרת ומשוררת מוערכת. לימים עלתה לישראל. היום בת 90 ומתגוררת בהרצליה. בנה יעקב גלעד כתב את השיר המרגש אפר ואבק המספר את סיפורה של אמו. השיר נכתב על הפעם הראשונה בה נסעה בירנבאום לפולין. גלעד שחשש כי הכאב הרגשי שתחווה יהיה כבד מנשוא, התנגד נחרצות לנסיעתה וכתב לה את השיר. 

 

אנחנו שומעים את השיר, עורכים טקס, מדליקים נרות זכרון.

מעגל במיידנק
מעגל במיידנק

המונומנט המרכזי והמרשים של המחנה הוא הר האפר. אנדרטה גדולה בצורת כיפה, תחתיה 7 טון אפר הנרצחים שהוצא מהבורות. על האנדרטה חקוקה הכתובת הלטינית "גורלנו- אזהרה לכם". אי אפשר להשאר אדיש מול מימדי ההר. זה המקום בו ביתי מתפרקת. בכי גדול וקורע לב שלא שכך זמן רב. לכל אחד המקום שלו. 

אל הר האפר
אל הר האפר

אחרי הביקור במיידנק עוד נסיעה ארוכה באוטובוס. עם ערב נגיע לורשה. כאן נלון שלושה לילות.

 

היום החמישי למסע  – טיקוצין, יער לופוחובה וקבלת שבת

הבוקר יש לנו עוד נסיעה ארוכה. נוסעים לכוון טיקוצ'ין או טיקטין שנמצאת שעתיים נסיעה צפונית מזרחית לורשה, בקרבת ביאליסטוק. 

טיקטין שבחבל פודלסקיה היא עיירה שיושבת ליד נהר הנרב. היום כפר קטן ובעבר ישוב שנהנה ממיקום אסטרטגי בקרבת הנהר שנתן יתרון בכלכלה ומסחר. הקהילה היהודית בטיקטין היתה מהמבוססות והחשובות בפולין. ועד ארבע ארצות התכנס כאן מספר פעמים. ערב השואה, היו 2,500 יהודים בטיקטין.

אנחנו מתחילים את הביקור בבית הכנסת. מבנה מרובע גדול. גם הוא בסגנון מבצר. בית הכנסת נבנה במאה ה 17, במקומו של בית כנסת הקודם שנשרף. היום מתפקד בית הכנסת כמוזיאון ליהדות טיקטין. ליד אולם התפילה מסדרון ששימש כ'חדר' ללימוד וכבית משפט של הקהילה. בית הכנסת מפואר ומעוטר באיורים ופסוקים מהתנ"ך והתפילה. המבנה שרד בשואה כי שימש כמחסן נשק של הנאצים. הוא שופץ ושוחזר בשנות ה 70. 

חלל בית הכנסת
בית הכנסת בטיקטין
בית הכנסת בטיקטין
הבמה – בית הכנסת

מסיירים ברחובות הקטנים של העיירה. שומעים סיפורים על החיים כאן. מגיעים לפנית רחוב KOZIA כאן היה בית הכנסת הקטן, שתפקד גם כבית מדרש ובית ספר. המבנה הזה נהרס במלחמה, שוחזר והיום הוא חלק מן המוזיאון. צועדים לאורך הרחוב הראשי לכוון הכיכר בה אספו הנאצים את היהודים, בטרם החלו בצעידה ליער לופוחובה בו מצאו מותם.

בית הכנסת הקטן והחדר
בית הכנסת הקטן

יהודי טיקוטין הוצאו להורג באוגוסט 1941. אנשי גסטפו פקדו על חפירת שלושה בורות ירי גדולים מאד ביער. התושבים חשבו שהבורות הענקיים ישמשו להסתרת טנקים ודלק.

ב-25 באוגוסט 1941 הצטוו היהודים להתרכז בכיכר השוק. נאמר להם כי ילקחו לגטו בישוב סמוך, אך במקום זה נלקחו במשאיות ליער לופוחובה שם נורו באותו יום מעל 1,400 מיהודי טיקוטין. למחרת נורו עוד 700. רק מעטים מהקהילה הזו שרדו.

אנחנו נוסעים אל יער לופוחובה. הכניסה אל היער מצמררת. שורות שורות של עצים גבוהים וערומים מקבלים פנינו. אנו צועדים את הדרך אל הבורות בשקט. מדמיינים איך הלכו כאן אלה שהלכו אל מותם. מה חשבו, מה חשו ברגעים האחרונים. גם כאן הריק מספר את הכל. 

אל היער
יער לופוחובה
סביב הבור
סביב הבור

יושבים במעגלים ליד הבורות. מזכירים את שמות אלה שמתו כאן מתוך דפי עדות. משפחות משפחות. נותנים להם פנים ושמות. שומעים איך חלקם נקברו חיים בבורות, עדיין פצועים ונושמים. האדמה כאן נצבעה אדום. 

נושא הדגל
נושא הדגל

 

ךזכרם
לכל איש יש שם

בחזרה לורשה בנסיעה ארוכה. היום יום שישי ובערב המשלחת עורכת קבלת שבת. קבלת שבת היא מנהג אותו השתדלו היהודים לשמור ככל הניתן. מובן שבגטאות המשימה היתה בלתי אפשרית. בכל זאת, היו רבים שהקפידו לקיים לפחות מנהג קטן, כמו הדלקת נרות או תפילה קצרה.

אנחנו מתכנסים לארוחת ערב משותפת במסעדה סמוכה למלון. כולם לובשים לבן. עורכים קידוש וקבלת שבת. אחד הנערים מברך. שרים שירי שבת. אוכלים מזון כשר שהוכן במיוחד עבור המשלחת. היה נעים, טעים, מרגש וחגיגי. 

קבלת שבת
קבלת שבת

 

היום השישי למסע – ורשה

היום שבת. המשלחת שלנו שומרת שבת ולכן מטיילים ברגל. בקרנו באיזור בו היה הגטו היהודי, במסלול הגבורה, בכיכר השילוחים, במוזיאון היהודי, אנדרטת רפפורט, הבונקר של אנילביץ' ושרידי חומת הגטו. אם עד היום מזג האוויר האיר לנו פנים אז היום יום קר במיוחד. גם גשם יורד לפרקים. הביקור באתרים קשה וההליכה ברוח קשה. תואמת את מצב הרוח. הלכנו המון באותו היום, כמעט ללא הפסקה וגם קיטרנו לא פעם. 

קר בורשה
הולכים את ורשה

בורשה היתה קהילה יהודית ענקית. ערב המלחמה היו 375,000 יהודים בורשה. כמעט שליש מתושביה. הם עסקו בכל תחומי המשק וחלקם ניכר במקצועות החופשיים ומקצועות ההוראה. המדיניות האנטישמית של הכיבוש, ההוראות החדשות והקיבוץ בגטו, גרמו להתרוששות ומצוקה אדירה. הגבולות נסגרו כבר ב 1936. יש שהצליחו לברוח אבל רבים נותרו בעיר ללא כל מוצא ובתנאים קשים. 

זהו ביקור שני שלי בורשה. בביקור הקודם ראינו את רוב המקומות שנראה גם הפעם. אנחנו מתחילים במוזיאון היהודי. ההדרכה מוסיפה. המוזיאון היהודי גדול למדי וקצת קשה להתמצא בו ללא הדרכה.

מבנה המוזיאון
מבנה המוזיאון היהודי

במוזיאון היהודי

 

אחר כך יוצאים לתחנות של מסלול הגבורה. זהו מסלול הליכה בין אנדרטת רפפורט שמול המוזיאון היהודי לכיכר השילוחים. לאורך המסלול אבני זכרון שחורות לזכרם של יהודי ורשה ו 12 מגיבורי הגטו, בינהם יאנוש קורצ'אק, יצחק כצנלסון, אנילביץ  ועוד. 

ליד אנדרטת רפפורט
ברחבת אנדרטת רפפורט

מסיימים את המסלול בכיכר השילוחים. כאן הופרדו אנשים ממשפחתם ומכאן נשלחו למחנות ברכבות משא ארוכות. רובם אל טרבלינקה. זהו צדו הצפוני של הגטו.

בכיכר השילוחים
כיכר השילוחים

הרחוב המקביל לרחוב זה הוא רחוב NISKA אליו יש למשפחתי קשר אישי. ברחוב NISKA נולדה חמותי סביניק חביבה לבית רוזנבאום, וגרה בו בשנותיה הראשונות. בסוף שנות השלושים, הצליחה אמה לברוח עם שני ילדיה הקטנים ולעבור את הגבול לרוסיה. אין לנו מידע מדויק על מיקום הבית. חלק אומרים ניסקה מספר 8 ויש המציינים דוקא 45. אני מבקשת רשות ופורשת מהקבוצה. חוצה את הכביש וצועדת עם הבת לרחוב ניסקה. מחפשת ומוצאת את הבית מספר 8 וגם את 45. כמובן שאין אלה הבתים המקוריים. כל הבתים בשכונה נהרסו ובמקומם בנו שיכונים גבוהים. מתרגשות מאד לעמוד כאן ולצלם. אפילו שהיינו כאן כבר בעבר. מרגישות סגירת מעגל ואפילו נצחון קטן עבור חמותי ומשפחתה. כולל אלה שלא זכו. 

אני מספרת לקבוצה את סיפורה של חמותי. אמה לקחה את שני ילדיה הקטנים, בת 3 ובן שנה וברחה. הם עברו את הגבול הרוסי וכך ניצלו חייהם. שרדו במחנות עבודה בקור הסיבירי ולימים עלו ארצה באנייה יציאת אירופה היא – אקסודוס.

אחר כך הליכה ארוכה אל רחוב בו השתמרו מספר מבנים מקוריים של הגטו. המבנים גבוהים, החצרות מוצלות וקודרות. אפשר רק לדמיין איך גרו כאן.

בית בגטו
בית בגטו ורשה
חצר בגטו
חצר בגטו

עוד הליכה ארוכה אל שריד מהחומה. הכניסה לחצר עוברת דרך בתי מגורים והשכנים תלו שלט לא להפריע. צריכים לעבור בשקט ולא להתקהל. בקבוצות קטנות אנו עומדים, נוגעים ומצלמים. יום קשה היום והלכנו המון.

שריד החומה
שריד החומה

בצאת השבת הילדים מקבלים פסק זמן בקניון זלוטי טרסי. אני עייפה ויושבת בפינת קפה, אבל בתי וחברותיה מנצלות את הזמן בצורה מעולה. זה בסדר. אי אפשר רק לעסוק באבל ושכול. אפשר וכדאי לעסוק גם בחיים ובהנאה.

ישן חדש בורשה
ורשה ישן וחדש

אחרי ארוחת הערב אנו נהנים ממופע פולקלור פולני. ריקודים ושירים בתלבושות עממיות. תוכנית המסע מבקשת להכיר לנוער גם את התרבות הפולנית. ישנם מסעות בהם נפגשים עם נוער פולני. המופע יפה ונחמד. מילות סיכום וגם מילות תודה. לפנינו עוד יום במסע ומחר בערב נטוס הביתה.

ערב הווי
ערב הווי

 

 

היום השביעי למסע – בית העלמין היהודי בורשה וטרבלינקה

יום אחרון גדוש וטעון לפנינו. בבוקר, לפני שעוזבים את ורשה מבקרים בבית העלמין היהודי הגדול והיפה ברחוב אוקופובה. כן, אפשר להגיד יפה על בית הקברות הזה. הוא מיוחד מאד. יש בו מצבות גדולות ועתיקות. צמחיה רבה. חלקה מכסה את המצבות ונותנת הרגשה של מקום מסתורי. כמו סט של סרט. 

בית הק
בית העלמין היהודי

 

זהו בית קברות ענק ויש בו קברים עתיקים מתחילת המאה ה 19. קברים מפוארים, קריפטות וגם קברי אחים מתקופת השואה. בבית העלמין ניצבת האנדרטה המפורסמת לזכרו של יאנוש קורצ'אק. כאן שומעים שוב את סיפורו של הרופא והמחנך היהודי שהעדיף ללוות את תלמידיו היתומים למחנה ההשמדה בטרבלינקה, אף שיכול היה להציל את חייו. 

יאנוש קורצ'אק והילדים
יאנוש קרצ'אק והילדים
בית הקברות בורשה
אבני זכרון
אנה
לזכר הילדים

אנחנו נוסעים אל התחנה האחרונה שלהם בטרבלינקה.   

 

התחנה הקטנה טרבלינקה

מילים: ולדיסלב שלנגל
תרגום: הלינה בירנבאום

כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
בקו שבין טלושץ' לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר
הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותך
והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה

האתר הזה קשה לנו מאד. אין בו כלום ויש בו כל כך הרבה. רכבות ארוכות של 60 קרונות היו מגיעות אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הושמדו כאן כמעט מיליון בני אדם. לנוסעים נאמר כי הגיעו למחנה מעבר ולפני שיצאו להמשך הדרך עליהם לעבור רחצה וחיטוי. אחר כך הופרדו גברים ונשים. כל אחד לצד אחר. חדר הרחצה היה חדר הגזים. כל התהליך לקח שעתיים לכל היותר. זה הזמן ששהו במחנה.  

בדרך רבלינקה
נכנסים לטרבלינקה

שלט צנוע עומד בפתח האתר. לא נותר כאן כלום מהאתר המקורי והריק הזה מזעזע. אל אתר ההנצחה פוסעים דרך אבנים גדולות המשחזרות את מסילת הרכבת. זה היה המראה הראשון שראו אלה שהגיעו לכאן. 

שלט טרבלינקה

על הפסים
על פסי הרכבת

אתר ההנצחה דומה לבית עלמין. אנדרטה גדולה במרכז וסביבה אבני זכרון עליהם חרוטות שמות הקהילות שהושמדו כאן. המורה שרונה מספרת לנו את סיפורה של משפחת פיטל שרבים ממנה הושמדו בטרבלינקה. אנחנו מדליקים נר לזכרם ושמים תמונה. המתים מקבלים פנים ושמות.

בני משפחת פיטל
משפחת פיטל. לזכרם

מקיימים כאן טקס אחרון. עומדים במעגל ושרים. כל כך מרגש וכל כך מחבר. קשה לי לכתוב את התחושה והרגשות רק יודעת שטוב שבאתי.

טקס טרבלינקה
טקס בטרבלינקה

 

 

טיסה הביתה. עוד לילה לבן. כמה הרבה הבנו ואולי לא הבנו כלום.

 

לזכרם של בני משפחתנו שמצאו מותם על האדמה הזו וכל ששת המליונים –

סביניק חיים אברהם ז"ל  (1943)

סביניק קלמן בנימין ז"ל (ילד)

סביניק יצחק אייזק ז"ל (ילד)

אהרון צבי רוזנבאום ז"ל 

 

אני מודה לבתי האהובה נגה, למדריכות יד ושם שליוו אותנו ולצוות תיכון רביבים בראשון לציון, המורים והתלמידים. תודה שאפשרתם לי להיות חלק במסע הזה. 

יב 2
משלחת רביבים, אוטובוס 3 בבירקנאו

 

איריס

16 תגובות

  1. איריס יקרה,
    כל פוסט שלך מעשיר מאוד, אך נדמה שזה עולה על כולם. הרגשות, התנודות, התיאורים, הקטעים השונים המצורפים והמטען הכבד שהמילים נושאות בהחלט עושים את הדברים למסמך מרתק במיוחד.
    תודה לך!!

    אהבתי

    1. תודה רבקה על המאמץ לקרוא ולהגיב. היה קשה אבל זה היה קשה טוב. כזה שנותן כוח. כזה שנותן פרספקטיבה. הייתי שם וראיתי איך מתמודדים. הילדים יצאו משם מחוזקים. הבת מספרת על אחווה וקשר מיוחד שנוצר בין אלה שיצאו ( כזה שהשאיר את אלה שלא הצטרפו קצת בצד).

      אהבתי

  2. הי איריס עקבתי אחרי המסע שלך דרך התמונות שפרסמת, שנה אחרי כן עקבתי אחרי הבן שלי במסע שלו בפולין. הסיפור שלך עוזר להבין במעט את מה שעבר עליהם שם.הכתיבה שלך מרגשת !

    אהבתי

    1. תודה רבה דפנה. אני יודעת שהרבה מהילדים לא משתפים הורים ולא מספרים. משאירים את החוויות בינם לבין עצמם. אם בכתיבה עזרתי לכמה הורים- דייני. תודה

      אהבתי

  3. פוסט מרגש ומרתק איריס. זו אכן זכות גדולה להצטרף למסע כזה עם הבת. הדיסוננס ניכר בתמונות הטבע היפות שצירפת- כמה קשה לעמוד ביופי הזה ולחשוב על הזוועות. תודה על השיתוף.

    אהבתי

    1. כמה שהסיפורים מוכרים, כמה ספרים שקראנו, כמה סרטים שראינו, שום דבר לא ישווה למראה עיניים. איריס, הצלחת להעביר את התחושות במילים אמיתיות וכנות. תודה.

      אהבתי

  4. איריס קראתי את הפוסט המרגש שכתבת והזדהיתי מאוד עם התחושות והתיאורים שהעלית. גם אני נסעתי עם בתי וחבריה לספסל הלימודים והרגשתי כאילו אני פוסעת איתך שוב באותם השבילים. אם היתה לי התלבטות לפני המסע האם נכון לשלוח בני נוער לפולין. המסע שכנע אותי שזה ממש הכרחי כדי שנזכור ולעולם לא נשכח.

    אהבתי

    1. את צודקת. גם אני שוכנעתי בחשיבות. לכל ישראלי/ יהודי באשר הוא. לכל אדם בעצם. הנוער שלנו יותר חזק ממה שחושבים ועם הכנה מתאימה יוצא ממסע כזה מחוזק

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s