מרוקו שלי – מסלול, רשמים ותמונות חלק ב'

יומן מסע – עשרה ימים במרוקו- חלק שני

זהו החלק השני של הטיול במרוקו בחודש אוקטובר 2021. על החלק הראשון במרוקו תוכלו לקרוא כאן

יום 6/ טיול זריחה בדיונות מרזוגה, מידלט, איפראן, פס

הימים בטיול מאורגן מאד אינטנסיביים. לפעמים נדמה שיקיצה רודפת יקיצה. אין הרבה זמן לחשוב או לעבד חוויות בזמן הטיול. היום קמים מוקדם במיוחד. השעון מצלצל ב 4.30 לפנות בוקר. בעלטה מלאה ועם ביגוד חם עולים על הג'יפים שייקחו אותנו למדבר. הרכבים חדישים ואחרי נסיעה של 20 דקות מגיעים לדיונות החול במרזוגה Marzouga שמדבר סהרה. כאן מחכים לנו מקומיים בני שבט הטוארג Touareg. זה הזמן לעטות את הצעיפים הגדולים והכחולים שקנינו אתמול. המדריכים עוזרים לנו בכך. הצעיף הכחול הוא סימן ההיכר של בני השבט. הוא שומר מפני הקור והחול.

מתחלקים לקבוצות ועולים על גמלים. הגמלים הולכים בשיירה ואנו מטפסים איתם על דיונות החול הגבוהות. גב הגמל מרופד היטב ולמרות שהישיבה לא מאד נוחה, הרכיבה חווייתית ויצאנו ללא פגעים. המדריכים בני השבט מובילים את הגמלים, שרים, מצלמים ועושים הכול כדי שהחוויה תהיה טובה.

בתזמון מושלם מגיעים למעלה לקצה הדיונה, לצפייה בזריחה. מה אומר? המראה מהפנט. חוויה בראשיתית גם למי שראה כמה זריחות מימיו. השילוב של השמש עם צבעי המדבר הכתומים והמרקם של החול נהדר!! מה עוד עושים למעלה? שותים תה, מצטלמים ומתרגשים. לא חושבת שמישהו נשאר אדיש.

ואיך יורדים מהדיונה? חולצים נעליים ויורדים בריצה (עם נעליים תשקעו בקלות) או שעושים סקי חולות בשיטה המרוקאית. מהי השיטה? בבקשה. הנה בתמונה.

הגמלים כבר מחכים למטה. אנחנו עולים עליהם וברכיבה של עוד 20 דקות חוזרים לג'יפ. בני השבט מקבלים כמובן טיפ יפה ואנו חוזרים למלון לארוחת בוקר מאוחרת והתארגנות. הייתה חוויה מעולה ואני ממליצה בחום. היום שלנו בעצם רק מתחיל. לפנינו יום ארוך שיגיע לסיומו מאוחר בערב בעיר פס.

אנו חוצים את עמק הזיז Ziz Valley. הנוף המדברי אט אט מתחלף. חולפים דרך העיר מידלט. מידלט כשמה, עיר אמצע בין האטלס התיכון לאטלס הגבוה. כמו בערי מרוקו האחרות, בכיכרות מוצב סמל העיר. סמלה של מידלט הוא תפוח ובצדי הדרך תראו עגלות תפוחים למכירה. אחת מחברות הקבוצה מספרת על משפחתו של בן זוגה שעלתה לארץ ממידלט. גם כאן היו יהודים.

ממשיכים בנסיעה לכוון איפראן. הנוף נעשה הררי וירוק. אנו עוצרים ביערות איזגור שליד איפראן. שבט קופי מקוק גדול חי כאן בטבע. הקופים חמודים ועושים תעלולים ואנו נהנים לצפות בהם דקות ארוכות.ממשיכים אל העיר איפראן המכונה "שוויצריה של מרוקו". איזה ניגוד בין הנוף המדברי שבאנו ממנו לאזור הזה. זה היופי והגוון של מרוקו.

איפראן היא עיר נופש שנבנתה על ידי הצרפתים בתחילת המאה ה 20. העיר הוקמה בלב שמורת טבע של ארזים אטלנטיים. איפראן- פרושו מערות. העיר נקראה על שם המערות הקרסטיות שנוצרו באזור. המראה אכן מזכיר עיירה באירופה. ירוק מסביב, גגות רעפים ואדניות גרניום. על הגגות רואים קן חסידה. העיר נמצאת בגובה 1650 מ' ובחורף יורד כאן שלג. אנחנו חולפים על מבנה יפה שחזיתו מעוטרת בשני קומקומי ענק. זה מיזם תיירותי שלא צלח. רצו להקים כאן בית מלון ומסעדות. השקיעו כסף רב אבל תיירים לא הגיעו לאיפראן, אלא לערים הגדולות הסמוכות דוגמת פס. המבנה נותר כפיל לבן. בהמשך רכשו את המקום משקיעים סעודים, ובקיץ מגיעים לכאן ילדים יתומים מסעודיה לקייטנה.

יורדים לסיבוב קטן במרכז העיר. מאד מטופח כאן. גנים מוריקים ומזרקות. בכיכר המרכזית פסל אריה שמזכיר את הפסל בלוצרן. (שוויץ כבר אמרנו?). אפילו השוטרים שמכוונים את התנועה מדוגמים ולובשים מעיל ארוך לבן וכפפות. עוברי האורח בבגדים מערביים. למלון המרכזי קוראים שמוני 😊. איפראן עיירה קטנה עם 10000 תושבים לערך. גם כאן ארמון למלך עם אורוות סוסים. היום גרים פה עשירי מרוקו וישנה אוניברסיטה יוקרתית בשם "האחים". בשנת 1986 התקיימה פה ועידת איפראן ונוהלו שיחות חשאיות בין ישראל למצרים. אנו ממשיכים בנסיעה לכוון פס. כאן לנים יומיים במלון מערבי מרשת ברצלו.

שם המלון BARCELO FEZ MEDINA

הלובי מעוצב והחדרים נעימים וחדישים בסגנון מודרני. את האוכל שהוגש פחות אהבנו.

להזמנת מלון בפס לחצו כאן

הידעת 6- יהדות מרוקו

ישוב יהודי היה במרוקו כבר במאה השנייה, אך רוב היהודים הגיעו למרוקו אחרי גרוש ספרד. היהודים התגוררו בשכונות סגורות שנקראו מלאח. מספר הסברים לשם. יש הטוענים כי מקורו במילה מלח והיהודים סחרו במלח. יש טוענים שזהו כינוי גנאי היות ואחד מהתפקידים הבזויים של היהודים היה המלחת גופות המתים. אפשרות נוספת שהכינוי מגיע מהביטוי "מלח הארץ". לרוב היה המלאח קרוב לארמון המלך והוא נחשב "מגן" היהודים והערב לביטחונם. היהודים עסקו במגוון מקצועות ותפקידים והיו בעלי השפעה במסחר ובשרות הממלכה. מכירים את הבדיחה על כך שכל יהודי שני עבד בשביל מלך מרוקו? אז סבא שלי היה אחד מחייטי המלך במקנס. לאורך הדורות הייתה יהדות מרוקו מרכז יצירה תרבותית מפוארת ששימר את מורשת יהדות ספרד. (רמב"ם, אבן עזרא, אבוחצירא ועוד רבים). יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות. כיום חיים במרוקו כ 2,500 יהודים.

יום 7/ סיור מקיף בפס וחפלה פסית

היום מטיילים בעיר הססגונית פס FEZ. פס היא אחת הערים העתיקות, המרתקות והיפות של מרוקו. פס נוסדה לפני 1200 שנה על ידי מולאי אידריס השני Mulay Idriss והיא הראשונה מבין ארבעת ערי המלוכה של מרוקו. בפס הייתה קהילה יהודית גדולה ומכובדת ופה חי הרמב"ם.

פס עיר גדולה. חיים כאן רשמית 1.8 מיליון תושבים. בפועל חיים פה יותר אנשים כולל עובדי חוץ שאינם רשומים במרשם התושבים. כמו ערי מרוקו האחרות, גם כאן יש חלק חדש וחלק ישן שנקרא מדינה. פס מחולקת למעשה ל 3 חלקים. פס אל באלי– המדינה העתיקה הראשונה, פס אל ג'דיד – העיר העתיקה השנייה מהמאה ה 13 ופס המודרנית שנבנתה במאה ה 20 ע"י הצרפתים ונקראת ויל נובל- Ville nouvelle. אנחנו מתחילים מתצפית יפה על חלקי העיר מאחת הגבהות. אחר כך נכנסים לעיר העתיקה דרך השער המפורסם באב בו ג'ולוד Bou Joulod.

הסיור בפס העתיקה עובר בין בעלי המלאכה השונים שמשמרים צורת עבודה מסורתית. המקום הראשון שאנו מבקרים בו הוא בית מלאכה לקרמיקה. מייצרים כאן מגוון כלים, קישוטים, רהיטי גינה מעוטרים קרמיקה אפילו כיור אמבטיה דקורטיבי. המוצרים יפיפיים וצבעוניים. אנחנו מקבלים הסבר והדגמה של שלבי היצור. הכול נעשה בעבודת יד. מי שרוצה מוזמן לרכוש. אצל כל בעל מלאכה שבקרנו ביום הזה הוצע לנו לקנות מהתוצרת. לוותה אותנו בחורה מקומית שקיבלה עמלה קטנה על הבאת הקבוצה לחנות. הדבר מקובל מאד במרוקו בכלל, ובטיולים מאורגנים בפרט. זה חלק מהמרקם העדין שמאפשר למקומיים ולסוחרים קיום כלכלי.

המשכנו ובקרנו אצל סוחרי הטקסטיל שמוכרים כפתנים איכותיים. בקרנו אצל מוכר התבלינים, הצורף ובחנות לשטיחים ודברי אריגה.

הביקור המרשים ביותר לדעתי היה במפעל לעיבוד עורות בשוק הבורסקאים. אם מתגברים על הריח. ריח העורות עז מאד. כדי שניתן יהיה להסתובב נתנו לנו ענפי נענע להרחה. דחפנו אותם אל המסכה וזה עזר. את העורות מעבדים בפס כפי שעשו לפני מאות ואלפי שנים בתוך בורות ענקיים מלאים בסיד, מים ולשלשת יונים. תערובת זו מפרקת את השומן והשיער שצמודים אל העור וכך ניתן לנקות את העור לפני היצור. מקומיים שמתקשים בפרנסה יאספו לשלשת יונים. הם יוכלו לקבל 200 דירהם עבור קילוגרם לשלשת. אחרי הניקוי, העורות מועברים לצביעה בבריכות צבע. כאן לא צובעים את העור בהתזה אלא בהשקעה בבור צבע.

הצבעים טבעיים. את הצבע הכתום מקבלים מהחינה, הכחול- מסקרה, ירוק- מנטה, לבן- יסמין ועוד. העור שנחשב הכי טוב ורך הוא עור העז או הגמל. עור הפרה עבה וזול יותר. לאחר שנצבעו יונחו לייבוש על הגגות הסמוכים. אחרי הייבוש העורות מועברים לבעלי מלאכה שמכינים מהם תיקים, מעילים, נעליים וכדומה. את הבורות אנו רואים דרך חלון גדול באחת החנויות הגדולות למוצרי עור שנמצאת ממש מול אזור הבורות. המראה מרתק ומרתיע כאחד. העובדים בתעשייה הזו שחשופים שעות רבות לשמש, לכימיקלים ולחומרי צבע נוטים לחלות בסרטן ובבעיות נשימה ולעיתים קרובות נפטרים בגיל צעיר.

הנה סרטון שמדגים את תהליך העבודה

המדינה של פס היא אתר מורשת אונסקו. הרחובות צפופים וצרים ואפשר בקלות ללכת לאיבוד. את הקבוצה שלנו מלווה מאבטח חמוש. בכל עיר גדולה הוצמד לקבוצה מאבטח. אמנם המקומיים חביבים ומסבירי פנים, אבל בכל זאת מדובר במדינה מוסלמית והמרקם עדין. הסמטאות מלאות רוכלים דביקים וילדים קבצנים. הכול רועש ותוסס וצפוף. המאבטח נאלץ לעיתים להדוף מעלינו את הרוכלים שלא הניחו לנו. לא קל ללכת כל היום בסמטאות הצפופות, לרדת ולעלות בעשרות מדרגות בין בעלי המלאכה השונים. המקום הזה לא מתאים למתקשים בהליכה אבל יש פינות חן.

אנחנו ממשיכים ומסיירים ב "מלאח היהודי". המלאח נמצא באזור שוק המזון של היום. כדי להגיע למלאח עוברים בשער גדול ויפה שנקרא באב בו ג'לוד – שער העורות, המעוטר אריחי קרמיקה. אנחנו מבקרים בשוק ובמקום בו היה ביתו של הרמב"ם. הבית ניצב בקומה השנייה מעל מסעדה אסייתית בשוק. רק שלט קטן מציין את המקום. בחזית הבית אפשר לראות את שעון המים המיוחד. השעון בנוי 13 דרגשי עץ מגולפים בהם היו משוקעות קערות פליז. השעון נבנה במאה ה-14 על ידי אומן מקומי. מספרים כי הסולטאן אבו עינאן, שרצה להזכיר את שעת התפילה קבע אותו דווקא בקיר ביתו של הרמב"ם.

לסיום היום חפלה פזית מרוקאית שכללה הרבה מוזיקה, ריקוד גברים מסורתי, רקדנית בטן, המחזת טקס נישואים מרוקאי בשיתוף הקהל וסוף סוף הרבה אוכל מרוקאי טוב, קוסקוס מעולה וסלטים טריים. באנו עייפים וסקפטיים ויצאנו שמחים, שבעים ומרוצים. מוצלח!

הידעת 7 – יהדות מקנס

היהודים הגיעו למקנס אחרי גרוש ספרד. הקהילה מנתה בשיאה 30000 איש. במאה ה17 הכריח אותם הסולטן מולאי איסמאיל לעבור לגור במלאח הישן. הוא נתן להם הגנה אך הטיל עליהם מיסים כבדים. במרוצת השנים סבלו יהודי קנס ממספר פוגרומים, הקשה בהם בתחילת המאה ה 20 עם עליית השלטון הצרפתי. בתקופת השלטון הצרפתי הוקם מלאח חדש מוקף חומה ושערים. נפתחו בתי כנסת, בתי ספר בהם אליאנס ותלמוד תורה המפורסם והקהילה זכתה להגנה ושקט יחסיים. הקהילה החלה להצטמצם עם קום מדינת ישראל והעליה ארצה בסוף שנות ה 40 ושנות ה 50. מאז קבלת העצמאות של מרוקו בשנת 1956 נותרו בעיר יהודים בודדים.

יום 8/ מקנס, רבאט- Meknes, Rabat

רגע לפני שעוזבים את פס אנו חוזרים אל העיר העתיקה. מבקרים בבית הקברות היהודי ושומעים את סיפורה הטרגי של "ללה סוליכה" – מלכה חגואל, הנערה היהודייה שהעדיפה למות ולא להתאסלם ולהינשא לבן השולטן. על הסיפור הזה נכתב מחזה. הקבר גדול ובולט ובית הקברות היפה צבוע לבן. בית הקברות סמוך לארמון המלך המעוטר זהב ומוקף חומה. במקומות רבים במרוקו המלאח- מקום מושבם של היהודים היה סמוך לארמון המלך. זה נתן להם הגנה והם נחשבו בני חסותו.

אנו ממשיכים אל העיר מקנס. הביקור במקנס הוא גולת הכתרת של הטיול שלנו במרוקו והסיבה המרכזית שיצאנו אליו. אמי האהובה נולדה במקנס בזמן מלחמת העולם השנייה ועלתה ארצה בגיל צעיר. אנו יוצאות לדרך כמעט ללא פרטים מזהים, בתקווה למצוא את הבית בו נולדה ואת הקברים של אביה וסבה. אמא עלתה לישראל עם אמה, אחיה ואחיותיה, בגיל 6 עם קום המדינה. האב נפטר במרוקו בגיל צעיר, ונקבר שם עוד בטרם עלו ארצה. אמא שלי לא זוכרת הרבה ממקום הולדתה. זוכרת מראות כלליים של הרחוב, חצר הבית ואת העובדה שהיה ממוקם לא רחוק מתלמוד תורה ובית הספר אליאנס.

יצאנו לחיפוש ללא הרבה מידע. רק שם היה לנו. "דאר אל חנדור". שם הרחוב בו גרו כפי שכונה אז. שמות של רחובות רבים במקנס התחלפו, לעיתים מספר פעמים. גוגל מפות לא הכיר את השם. היה צריך הרבה מוטיבציה, מזל ואנשים טובים בדרך כדי למצוא משהו. עם ההגעה לעיר אנחנו נפרדות מהקבוצה. מצטרף אלינו מלווה הקבוצה ברוך אלמוג שגם משפחתו עלתה ממקנס. האוטובוס מוריד אותנו מול תלמוד תורה, לא רחוק מהמלאח ובית ספר אליאנס. אנו נכנסים למספר חנויות ומנסים לברר היכן נמצא דאר אל חנדור. בתחילה ללא הצלחה. אחרי מספר דקות, כמו משמיים מופיע מקומי, שוטר לשעבר שמכיר היטב את הקהילה ומסייע מדי פעם ליהודים המגיעים לחיפוש שורשים בעיר. הוא מכיר את השם דאר אל חנדור, מוכן לסייע ומתלווה אלינו בחיפוש. תחילה מוביל אותנו למלאח הישן. מוליך אותנו בין חומות האבן לרחוב בו גדלה אמי. הרחוב מוכר לה אבל את הבית והחצר הפנימית לא זיהתה.

את מספר הבית היא לא זוכרת. החצרות היום סגורות בדלתות ואין כניסה. גם כך ההתרגשות גדולה. אנחנו מצלמות ומצטלמות. הרחוב עתיק ויש בו פינות יפות רבות וגם פינות מוזנחות. היום גרים פה רק ערבים מרוקאים. אין כאן זכר לקהילה שהייתה.

מכאן לוקחים מונית אל בית הקברות. שני בתי קברות יהודיים במקנס. בית הקברות במלאח הישן ובית הקברות החדש בקצה המערבי של המלאח החדש. לפי שנת הפטירה של האב- 1946 אנו משערים שהוא קבור בבית הקברות החדש – בית החיים. כותרת צנועה בעברית מעל שער הכניסה. פוגשים את לילה, אישה שמתחזקת שנים רבות את בית הקברות. בית הקברות רחב ידיים ויחסית מטופל, אבל פה ושם תמצאו עשבים שוטים ומצבות ישנות שבורות. חלק מהמצבות הוחלפו במרוצת השנים על ידי בני משפחה שהגיעו ואיתרו את קברי יקיריהם ושיפצו אותם. חלקם שולחים "דמי תחזוקה" שנתיים לגברת שעובדת כאן.

אנו מספרים ללילה שבאנו למצוא את הקברים של האבא והסבא. נותנים שמות. האב יצחק פדידה ז"ל נפטר ונטמן כאן ב 1946. הוא היה בשנות ה 30 לחייו ונפטר צעיר משחפת. הסב של אמי – שמעיה פדידה ז"ל נפטר מאוחר יותר, בשנת 1952 ונטמן גם הוא כאן. לילה מוציאה מחברת ישנה ומתחילה לחפש. עוברת על שמות הנפטרים לפי שנת הפטירה המשוערת והנה קורה הנס. יצחק פדידה ז"ל. לילה מוצאת במחברת את השם כתוב באותיות לועזיות. קשה לתאר מה רבה הייתה ההתרגשות. גם את הרשומה של סבא רבא שמעיה פדידה ז"ל איתרה.

אנחנו פוסעים אחריה בין השבילים של בית הקברות. בתחילה מאתרים את המצבה של סבא רבא. המצבה שלו נשמרה טוב יחסית. את שם המשפחה כתבו בתעתיק שונה מעט. מתוך קריאה על יהדות מרוקו אני מבינה שזה נפוץ ומקובל. פדידה נכתב פציצא.

את המצבה של סבי יצחק פדידה ז"ל קשה יותר לאתר היות וניזוקה מאד. סדר הקבורה הוא כסדר הרישום. אנו מחפשים את המצבות של אלה שנקברו לפניו ואחריו וכך מוצאים את המצבה. הלוח שבור. אנחנו מנקים אותה מעט ומדליקים נר זיכרון. דקות ארוכות עומדת אמא ליד המצבה. זו הפעם הראשונה שהיא פוקדת את קבר אביה וההתרגשות עצומה. אחר כך נסכם עם הגברת לילה, עובדת בית העלמין על שיפוץ המצבה. תהליך שעשינו בחודשים האחרונים בשלט רחוק ושיחות ווטצאפ בצרפתית.

סגרנו מעגל. השלמנו המשימה. אמא איתרה את הקברים ופקדה אותם. גם את הרחוב בו נולדה. קשה לי לתאר את מגוון הרגשות שליוו אותנו ביום הזה ובימים הבאים. לא העליתי בדמיוני איך לפתע נרגיש שייכות וזהות דווקא במקום הזה, בבית הקברות במקנס. מופלאה ומורכבת נפש האדם.

אחרי הביקור בבית הקברות אנו מאתרים את בית הספר אליאנס. בני משפחתה של אמי ואחותה הבכורה למדו כאן. הלימודים היו בצרפתית וזה נחשב מוסד אייקוני של יהדות מקנס.

בזמן שאנו עוברים חוויה אישית ומשפחתית מרגשת הקבוצה מסיירת בעיר. מקנס היא אחת מארבעת ערי המלוכה של מרוקו ונקראת גם "ורסאי של מרוקו" או כפי שהיהודים מכנים "ירושלים של מרוקו". העיר נמצאת 120 ק"מ מזרחית לעיר הבירה רבאט בגובה 560 מ' מעל פני הים. העיר נוסדה לפני כאלף שנים על ידי השבט הברברי מקנסה שפרושו לוחם בברברית. במאה ה 17 הפך אותה הסולטן מולאי איסמעיל Molay Ismail מלך מרוקו, לעיר הבירה. מקנס ידועה ברובע המדינה שהוא אתר מורשת אונסקו. במדינה תמצאו את כיכר אל הדים- הכיכר המלבנית עם השוק הססגוני והפעיל בו התוצרת מסודרת בצורה מרשימה, שער באב אל מנסור-Bab El Mansour המרשים והיפה. עוד במקנס המוזולאום של מולאי איסמעיל, ארמון המלך, האורוות, ומאגר המים המלאכותי בריכת אגדל Agdal Basin, ששימשה להשקיית הסוסים וגני הארמון.

בחצי השני של היום אנו מבקרים ברבאט הבירה. רבאט נמצאת דרומה לשפך נהר Bou Regreg שמקורו בהרי האטלס הגבוה ונשפך אל האוקיינוס האטלנטי. רבאט היא גם אחת מארבעת ערי המלוכה במרוקו והבירה הרשמית היום. היא עיר גדולה עם מרינה נפלאה וחדישה, רחובות מטופחים רחבי ידיים, שכונות מודרניות, כיכרות גדולות לצד מדינה עתיקה. עיר מטופחת ומצוחצחת. בית התרבות החדש שלה דומה לבניין האופרה בסידני אוסטרליה.

סיירנו באתרים המרכזיים של העיר, ראינו את בניין הפרלמנט ובקרנו ברחבת ארמון המלך. סביב הארמון גנים מטופחים ותותחים עתיקים. צפינו בבניין המוזולאום שמשמש מקום קבורה למלכים. מבנה מרשים עם גג ירוק. במוזולאום לא ניתן לבקר כרגע בגלל הקורונה. ראינו את מגדל טור חסן שנבנה במטרה להפוך למינרט הגבוה בעולם המוסלמי, 65 מטר גובהו. המינרט ברבאט נבנה על ידי יעקב אל מנצור שבנה גם במרקש. הבנייה הופסקה לפני הזמן כי הוא מת. גובהו היום 50 מטר במקום 65 כמתוכנן.

גולת הביקור ברבאט מבחינתי הייתה קסבת איודייה kasbat Udayas. כדי להגיע לקסבה עוברים דרך שער עתיק ומרשים מהמאה ה 12. בשונה מקסבות אחרות במרוקו, זו נמצאת ממש על קו המים ולצדה גן ירוק וגדול, בו ראינו משפחות מבלות.

אנו מסיירים בסמטאות הצבועות תכלת בדומה לעיר שפשאוון. הסמטאות העתיקות יפיפיות ואי אפשר להישאר אדישים. ברחובות הקטנים שוק ציורים, שטיחים, חפצי אמנות וסדקית. מבקרים אצל הפראן. במרוקו של פעם (וגם היום) אין לכולם תנורים. תנור הפרנה השכונתי נמצא במאפייה ומשמש גם אנשים פרטיים שמביאים לפראן את הסיר שלהם לבישול וחימום תמורת סכום קטן. היהודים היו מביאים בשישי את סיר החמין ולוקחים אותו בשבת בצהריים לקראת הארוחה.

ממשיכים דרך הסמטאות עד לרחבת תצפית על העיר סלא, הנמצאת מול רבאט מעברו השני של הנהר Bou Regreg ועל שפך הנהר לאוקיינוס האטלנטי. כאן אנו שומעים את הסיפור על שודדי הים של סלא. באזור זה היו פעילים שודדי ים במשך 300 שנים. שודדי סלא היו כנופיות שהגיעו לאזור אחרי גרוש ספרד מאזור אנדלוסיה, התיישבו בסלא והקימו מושבה עצמאית של שודדים. הם נהגו לתקוף אניות בים התיכון ואף עסקו בביזה ושוד יבשתיים בחופי אירופה. הם פעלו בשיתוף עם כנופיות מאלג'יר ותוניס. ברוב המקרים השליטים היו שותפים לשוד ולגזל. ברברוסה היה בכיר השודדים. מעבר לסיפור המעניין, המקום מרהיב ונוף הים נהדר. בסלא הייתה קהילה יהודית גדולה יחסית. היום חיים באזור סלא- רבאט כ 250-300 יהודים עמידים עם קשרים בשלטון.

הידעת 8 – עליית יהודי מרוקו

יהודי מרוקו עלו לארץ ישראל לאורך כל הדורות והיו חלק מהישוב היהודי בירושלים, טבריה, יפו, חיפה ועוד. העליות הגדולות החלו עם קום המדינה בשנת 1948, אז החלו לסבול מניכור ופרעות שבוצעו בידי קנאים מוסלמים. הדבר האיץ את העלייה לישראל. עליה א', עד אמצע שנות החמישים הייתה עליה חוקית. 85000 יהודים עלו ארצה. משנת 1956 ועד 1961, עליה ב'- בלתי לגאלית. 30000 יהודים הוברחו באניות מעפילים. הם יצאו באופן חשאי לכוון צרפת או ספרד ומשם המשיכו לישראל. הספינה אגוז נטרפה בינואר 1961 וכל העולים למעט הקפטן ושני אנשי צוות טבעו. עליה ג'- בין השנים 1961- 1967. כונתה גם מבצע יכין בו עלו 80 אלף מיהודי מרוקו ארצה. המבצע נוהל על ידי גוף בינלאומי ותוך הסכמה שבשתיקה מצד רשויות מרוקו. ממשלת ארה"ב סייעה ושילמה למרוקו 50 דולרים עבור כל יהודי שעזב. יעד העזיבה המוצהר לא היה ישראל. חלק מהיהודים לא עלו לישראל ונשארו בצרפת שהייתה תחנת הביניים. במלחמת ששת הימים מתחילה שוב התנכלות ליהודים. הדבר מגביר יציאה. כיום חיים במרוקו כ 2000 יהודים, רובם בקזבלנקה. מצבם טוב.

יום 9/ קזבלנקה Casablanca

סוף הטיול קרב והיעד האחרון שלנו במרוקו היא קזבלנקה העיר הלבנה. קזבלנקה עיר גדולה. הארכיטקטורה הושפעה מאד מהשלטון הצרפתי. הדבר מתבטא בשדרות הרחבות והמבנים המרשימים שעוצבו בסגנון הארט-דקו. חולפים דרך הסקרקר- הכנסייה הלבנה מתקופת הצרפתים שממש מזכירה אירופה. מבקרים בכיכר המרכזית הקרויה על שם מוחמד החמישי. המזרקה הגדולה והיונים הם סמל ההיכר של הכיכר. סביבה בניני ממשל כמו בנין הדואר, העיריה ובית המשפט.

האתר המרכזי והמרשים בקזבלנקה הוא מסגד חסן השני הממוקם על חוף הים האטלנטי. המסגד מרהיב ביופיו ומשלב אלמנטים ועיטורים מסורתיים מהאסלם לצד שימוש בטכנולוגיה מתקדמת הוא נחשב לאחד הגדולים והמפוארים בעולם הערבי. את המסגד בנו בתקופת חסן השני לפי תכנון של האדריכל הצרפתי מישל פנסו והוא נפתח השנת 1993 אחרי 6 שנות בניה, והשקעה של 850 מיליון דולר. המסגד נחשב לשלישי בגדלו בעולם. מדוע שלישי? כי לא ניתן היה לבנות יותר גדול ומפואר מהמסגדים במכה ומדינה.

אם מסתכלים על המסגד מקו החוף הוא נראה צף על פני המים כמו כתר מלכותו של אללה על פני המים. הכניסה בתשלום. נכנסים פנימה דרך מרכז המבקרים. מעין מוזיאון בו אפשר להתרשם מהאלמנטים המשולבים בבניה. מאד נקי ומאד מודרני. ממרכז המבקרים יוצאים לחצר המרשימה של המסגד ומשם פנימה. אי אפשר שלא לשחרר איזה וואו בפנים. הכול מאד גדול, מרשים ונקי. החלל דומה למבנה כנסיה. שדרה מרכזית ושתי שורות עמודים. אין תמונות או פסלים. הרצפה נראית כשטיח העשוי משיש. בתוך הרצפה תעלות מים דרכן ניתן לראות את אגני טהרה שנמצאים במפלס התחתון. במפלס עליון עזרת נשים עשויה עץ מהגוני בדגם משרביה כדי שלא יראו את הנשים. הדבר דומה לעזרת נשים בבית כנסת ושונה מהמקובל במסגדים אחרים. בד"כ הנשים נותרו בחוץ או ישבו בירכתי החלל. בתוך עמודים המרשימים הוטמנו רמקולים נסתרים כדי שהמתפללים יטיבו לשמוע תפילה.

התקרה בגובה 66 מ' והיא עשויה עץ ארז מגולף בעבודת יד עם צבעים טבעיים. באמצע התקרה מחיצה והיא יכולה להיפתח לאוורור. כשהמלך מגיע הגג נפתח כדי שתפילתו תעלה השמימה. כדי לבנות את המסגד הועסקו בבניה 10000 אמנים. כולם מרוקאים למעט האדריכל הצרפתי. כמעט כל החומרים שהשתמשו בהם ממרוקו. 2 דברים אינם ממרוקו- השנדליר המפואר שעשוי זכוכית מורנו מאיטליה ושיש קררה לבן מאיטליה. כל השאר מקומי ממרוקו.

הדלתות הענקיות עשויות טיטניום יקר וקל. הושקעה במסגד הרבה מחשבה כיצד לבנות אותו מחומרים מתקדמים ועם זאת לשלב הרבה מוטיבים מהאסלם כמו הכוכב וסמל האינסוף. כמובן נמצאים אלמנטים שיש בכל מסגד כמו הקיר- קיבלה עם גומחה שפונה למכה, בימת הדרשן ומגדל המינרט.
למסגד יכולים להיכנס 25 אלף מתפללים ו 350 איש מתחזקים אותו בשוטף. כל המפלס התחתון מוקדש לטהרה. יש כאן פטריות טהרה – אגניות גדולות משיש. רק הגברים נדרשים להיטהר כאן.

אחרי הביקור במסגד אנו ממשיכים לטייל לאורך החוף וטיילת הקורניש המרשימה. טיילת זו נחשבת לטיילת הגדולה ביותר ביבשת אפריקה ואורכה מעל ל 13 ק"מ. לאורך הטיילת ניתן להבחין בשרידי חומה עתיקה, ביצורים ותותחים. לי הטיילת מזכירה מאד את טיילת ת"א. בתי קפה ממש שעל קו המים ונעים מאד לשבת כאן או לרחוץ בים בעונה המתאימה. אנחנו נוסעים דרך השכונות היוקרתיות עין ד'יאב ואנפה אשר חודשו במאה ה-18. אנפה היתה כפר ברברי ראשון ממנו התחילה וצמחה העיר. היום שכונת יוקרה סטייל סביון. רבים מיהודי העיר גרים כאן. שוב דוגמא לדיכוטומיה של מרוקו ולפערים הגדולים.

לסיום היום ביקור בחובוס- השוק היפה של קזבלנקה. לעומת שווקים אחרים מטופח ומסודר וכנראה פונה יותר לתיירים. הזדמנות אחרונה לקנות כפתנים, תיקים, חגורות כל מה שנתקלנו בו בימים הקודמים רק באיכות קצת יותר טובה וכמובן שיותר יקר.

חלק מהקבוצה כבר עייף מהיום הגדוש וחוזר למלון וחלק ממשיך לטייל בעיר העתיקה, הקסבה של קזבלנקה. כאן אנו מאתרים את הבית של רבי חיים פינטו מסוף המאה ה 19.

אנו מתארחים במלון המצוין ‪.Grand Mogador City Center‬

מלון חדיש עם חדרים ענקיים. כאלה גדולים ויפים עוד לא היו לנו במרוקו. גם הארוחות היו טובות למדי עם הצע גדול במגוון סגנונות.

מעדיפים מלון אחר? למלונות בקזבלנקה לחצו כאן

יום 10 / קזבלנקה- בית הכנסת, הקניון והביתה.

בבוקר נהנים מארוחת בוקר אחרונה בבית המלון המצוין שלנו. כל הקבוצה מתבשרת כי יצאנו שליליים בבדיקות הקורונה. אנחת רווחה. אפשר להתחיל במסע חזרה. אבל קודם.. עוד קצת מקזבלנקה. ראשית בית הכנסת היפה והגדול בעיר.

קהילת יהודי קזבלנקה היא הקהילה הגדולה שנותרה במרוקו. 2700 יהודים חיים כעת בקזבלנקה
ומצבם מצוין. חלקם כאלה שהגיעו לכאן רק אחרי מלחמת העולם השנייה. חלקם הגדול של יהדי קזבלנקה חיים בשכונה שנקראת אנפה. אנפה הייתה כפר ברברי ראשון ממנו התחילה העיר קזבלנקה והיום שכונה של בתי מידות סטייל סביון. בית הכנסת בית אל לא נמצא באנפה אלא בעיר עצמה והוא נחשב למרכז הקהילה. בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה 20, בימי השלטון הצרפתי ושופץ בשנות ה 90. הוא מעוטר ומקושט חלונות ויטראז' עם מוטיבים של התנ"ך ויש לו חצר יפה עם עיטורי פסיפס ואבן.

גם הפנים מעוטר ומפואר. הקהל יושב בין הבמה לארון הקודש בדומה למה שראינו בבית הכנסת במרקש. המקום מטופח ושמור ופתוח לתפילה וביקורים מדי יום. הקהילה בקזבלנקה נמצאת בקשרים מצוינים עם המשטר ונהנית מחופש בחיי הקהילה והדת. בקזבלנקה נמצא גם מוזיאון ליהדות מרוקו. לא הספקנו לבקר בו.

את השעות האחרונות שלנו במרוקו ורגע לפני שנוסעים לשדה התעופה בקזבלנקה אנחנו מבלים בקניון של קזבלנקה שנמצא ליד הים ונקרא morocco mall. קניון מערבי מודרני ומפואר בסטנדרטים המתקדמים ביותר. בקניון הזה בתי קולנוע עם סרטי IMAX, אקווריום פנורמי גדול ויפה, חנויות של כל המותגים היוקרתיים ביותר, מעדניות, חנויות מעצבים ועוד ועוד. רוב הדברים היו יקרים מאד אפילו עבורנו התיירים מישראל. המקום מיועד כנראה לקבוצה קטנה של עשירי מרוקו או לתיירי האמירויות והמפרץ הפרסי. כל השאר יתקשו לשלם את המחירים המבוקשים. אבל המקום נוצץ, מבריק ובוהק מניקיון, ושווה ביקור כתופעה אנתרופולוגית. הסופר מרקט אגב, היה נהדר ובמחירים סבירים (שוקולד מצוין הביתה).

טיסת ישראייר מקזבלנקה לישראל יוצאת בזמן. השדה בקזבלנקה גדול והבידוק לישראל נעשה באזור סטרילי נפרד. היה מסודר ומהיר יחסית. היינו על טיסת הבכורה של הקו של ישראייר מקזבלנקה לת"א. 50 נוסעים סך הכול על הטיסה. כל אחת מאתנו משתרעת על שלישיית מושבים לשנת לילה נעימה. לפנות בוקר מגיעים לישראל. בדיקת קורונה ואיסוף כבודה. תם המסע. היה צבעוני, מורכב, מלא ניגודים, מרתק ומרגש. לקח עוד חודשים לעכל, לעבד, לכתוב ולפרסם.

תודה לאימי היקרה רבקה שלקחה אותנו לשם, לשרון אחותי, לדודה זיוה, למדריכה הנהדרת דר' שרה אלפסי, לברוך אלמוג על הסיוע במקנס ולכם שקראתם.

לקריאת החלק הראשון של המסע שלנו במרוקו

עד הטיול הבא

איריס

אהבתם את הפוסט? מוזמנים להירשם לקבל עדכונים על פוסטים חדשים ⬇️